בתיכון, כל אחד מאיתנו חיפש את הדרך שלו לבלוט. היו את אלה שהצטיינו בכדורסל, את אלה שתמיד ידעו לנגן על גיטרה במסדרון, ואת אלה שפשוט נראו הכי "קול" עם הבגדים הנכונים. אני לא הייתי אף אחד מהם. הייתי תלמיד רגיל, די ביישן, שתמיד ניסה למצוא את מקומי בתוך ההמולה של מסדרונות בית הספר.
באחד הימים, אחרי שיעור ספורט, גיליתי במקרה משהו קטן ששינה לי את התחושה שלי כלפי עצמי. חבר טוב שלי, שתמיד נחשב ל"מגניב" בחבורה, הראה לי בגאווה את מה שהוא לובש – זוג umbro תחתונים חדשים, עם עיצוב ספורטיבי ופשוט. צחקתי בהתחלה, כי זה נראה לי שטותי להתרגש מפריט כזה בסיסי. אבל הוא אמר משפט אחד שנתקע לי בראש: "זה לא מה שאחרים רואים, זה איך שאתה מרגיש בפנים."
כמה ימים אחר כך, החלטתי לנסות בעצמי. קניתי זוג ראשון, ולבשתי אותם מתחת למכנסי בית הספר האפורים. זה נשמע מצחיק, אבל ברגע שהלכתי במסדרון, הרגשתי אחרת. לא היה שינוי חיצוני שאפשר היה לראות, אבל בפנים הרגשתי כאילו יש לי סוד קטן שנותן לי ביטחון.
התחושה הזאת ליוותה אותי לא רק בשיעורי ספורט, אלא גם במצבים יומיומיים – כשניגשתי להציג עבודה מול הכיתה, כשהתיישבתי לשיחה עם מישהי שאהבתי, ואפילו כשהסתובבתי בחצר בהפסקות. כל פעם שהרגשתי את הבד הנוח והחיתוך המדויק שלהם, זה הזכיר לי שאני שווה לא פחות מכל אחד אחר.
עם הזמן, זה הפך לחלק מהשגרה שלי. כמו קמע קטן של נעורים, משהו שלא רואים מבחוץ, אבל גורם לי להרגיש שלם יותר עם עצמי. זה אולי לא היה ה"טריק" שהפך אותי לפופולרי בן רגע, אבל זה בהחלט היה אחד מהדברים הקטנים שהזיזו אותי צעד קדימה בדרך להבנה מי אני.
במבט לאחור, אני מבין שדווקא בפריטים הפשוטים האלה מסתתרת משמעות עמוקה. בתיכון, כשכולנו כל כך עסוקים בשאלה איך אנחנו נראים ומה אחרים חושבים עלינו, מצאתי את הדרך שלי להתחבר פנימה. ודווקא זה מה שהפך את התקופה הזו לפחות מאיימת, ולפעמים אפילו למהנה יותר.