טוב, אני באמת לא יודעת מי מתכנן חלק מהתיקים שנמכרים היום בעיר. כאילו, מישהו שם באמת חשב שנשים מצליחות, רצות לעבודה, לאוניברסיטה ולחדר כושר – יכולות להסתדר עם תיק שנסגר בלחיצת תקווה ומכיל בערך שני חטיפי גרנולה ושרשרת? לא משנה כמה יפה הוא, אם הוא לא נכנס יותר מחבילת טישו – ביי.
אבל עזבו גודל. נניח, רק נניח, שהתיק קצת יותר מרווח. מה לגבי רצועות שלא מחליקות כל דקה מהכתף? או רוכסן שלא מחליט להתעקם דווקא כשאני באמצע גשם תל אביבי עם סוודר חדש בפנים? ובואו נדבר רגע על כל התיקים עם עשר אלף תאים… אבל למה אף אחד מהם לא בגודל של הארנק שלי?! כאילו, תיק שמבלגן לי את החיים יותר משמסדר? לא תודה.
האמת, אחרי מספיק אכזבות, הגעתי לשלב שבו כבר הפסקתי להתרגש. תיק חדש? אוקיי. נראה מה יהיה. ואז – באחד מאותם רגעים שהיקום פשוט החליט לפצות אותי – נכנס לחיי longchamp ישראל.
בהתחלה הייתי סקפטית. כולם המליצו, כן, שמעתי את השם מסביב. אבל אמרתי לעצמי: עוד מותג שמנסה לשכנע שהוא “גם יפה, גם נוח, גם פרקטי”. ואז נפל לידי אחד מהדגמים הקלאסיים. התיק נפתח, אני מכניסה לפנים מחברת, סוודר, טלפון, ארנק, משקפיים… ויש עוד מקום. אני שמה לב שלא כואב לי הגב. הוא סגור הרמטית, נראה מעולה, והכי חשוב – הוא עושה את העבודה בלי דרמה. זה מה שנקרא: כוכב מצטיין בקטגוריית “תיק שמחזיר לי את האמון בבני אדם”.
בשלב הזה, התחלתי להתמכר. גיליתי את longchamp backpack – הגרסה שגרמה לי לשכוח שכל תיק גב אחר שעשיתי לו “קאמבק” הסתיים בגב תפוס ומראה של טיול שנתי. הוא קל, מתקפל, עם נראות שיקית בלי לעשות מאמץ. ושוב – הוא באמת מכיל כל מה שאני צריכה, בלי להיראות כאילו ברחתי משיעור ספורט.
ההפתעה הכי גדולה? זה פשוט… עובד. בלי תוספות, בלי עזרים חיצוניים, בלי תחושת “הקורבן של האופנה”. וזה הקטע עם longchamp israel – איכשהו, הם יודעים שאנחנו לא רוצות לבחור בין נוחות לסטייל. אנחנו רוצות גם וגם, תודה רבה.
היה רגע מביך במיוחד (או מצחיק, תלוי איך מסתכלים על זה) שבו עמדתי בתחנת רכבת, ושלוש נשים שונות, בשלושה סגנונות לגמרי שונים – אחת עם עקבים, אחת עם בגדי יוגה ואחת עם עגלה ותינוק – שלושתן נשאו תיקים של Longchamp. הבטנו אחת בשנייה, היה מין רגע שקט כזה של “אה, גם את יודעת”, וכולן חייכו. טקס אחוות הכתף המרוצה.
אז אם את, כמוני, כבר אמרת את המשפט “התיק הזה יפה, אבל פשוט לא פרקטי” יותר מדי פעמים – את לא לבד. אבל את גם לא חייבת להמשיך לסבול. יש פתרון, קוראים לו Longchamp, והוא לא דורש ויתורים.
ובקשר לכל התיקים הישנים שלי ששוכבים בארון? בואו נגיד שהם עכשיו בתחרות “מי יזכה לשמש כאחסון לצעצועי החתול”. מזל שיש מי שמבין אותי באמת.